מוצע לקבוע כי עובדי ציבור ובכלל זה נבחרי ציבור, יהיו רשאים לקבל תרומה כספית למימון הליכים משפטיים או טיפולים רפואיים הכרחיים, זאת על בסיס התכליות של הזכות להליך הוגן ושל הזכות לחיים בכבוד ולקבלת טיפול רפואי.
הצעת החוק מאזנת בין העיקרון המונח בחוק הקיים, לפיו עובד ציבור לא ינצל את מעמדו לקבלה לא ראויה של מתנות (גם אם כשרה), לבין זכותו להליך הוגן ולזכויות יסוד אחרות ככל אדם, כך שעובדת היותו עובד הציבור לא תפגע בו בקבלת סיוע המבוסס על עקרונות יסוד וזכויות אדם בסיסיות.
יצוין בהקשר זה, כי הרציונל בבסיסו של החוק הינו, כי עלות הליכים משפטיים ורפואיים, יכולה להגיע לסכומים גבוהים ביותר וכי מדובר בד"כ באירועים בלתי צפויים.
ההצעה כוללות הוראות שנועדו להבטיח כי התרומות ישמשו רק למטרה שלשמה נאספו, וכי גיוס התרומות לא יעמיד את עובד הציבור בסיטואציה של ניגוד עניינים. כך למשל מוצע כי עובד הציבור לא יגייס תרומות ממי שכפוף אליו במישרין או בעקיפין או ממי שיש לעובד הציבור סמכות לקבל לגביו החלטות במסגרת תפקידו הציבורי. עוד מוצע כי עובד הציבור לא יקבל במסגרת תפקידו הציבורי החלטות הנוגעות להענקת זכויות לתורם בלבד או לקבוצה מצומצמת שהוא נמנה עליה, למשך שלוש שנים מיום קבלת התרומה.
חלק מההוראות המוצעות דומות לקבוע בחוק המפלגות, התשנ"ב–1992, לעניין גיוס תרומות לצורכי פריימריס. כך למשל נקבעו סוגי תרומות שאסור לקבל (תרומות מתאגיד, מקטין או במזומן) ונקבעה חובה להשיב לתורמים תרומות אסורות או יתרת תרומות. עוד מוצע כי תהיה חובה לבדוק את זהות התורמים מעל 2,500 שקלים חדשים ולדווח על פרטיהם למבקר המדינה אשר יפרסם את המידע שקיבל באתר האינטרנט שלו.
הצעת החוק אף מתייחסת לראשונה לגיוס תרומות במימון המונים, וקובעת כי בגיוס מסוג זה שווי התרומה לא יעלה על 5,000 שקלים חדשים. לעניין תרומות שלא בדרך של מימון המונים מוצע כי מספר התורמים לא יעלה על עשרים.
הוראות אלה נועדו ליצור איזונים שיאפשרו לעובדי הציבור להיעזר בתרומות בדומה לכל אדם שנאלץ לממן הליך משפטי או טיפול רפואי, מחד גיסא, אך ירחיקו אותם מסיטואציות בעייתיות המעלות חשש לפגיעה בטוהר המידות, מאידך גיסא.